תמ"א 38, למרות הבושה
מספרים על איש לא צעיר, גם לא יפה, שמגיע לבר עם יפהפייה צעירה תלויה לו על כתפו. הברמן מוזג להם כוס אחת ועוד אחת, וכשהצעירה מתרחקת לרגע קט הברמן לוחש על אזנו של האיש: "איך אתה לא מתבייש? אתה הרי יודע שהיא אתך רק בגלל הכסף שלך". עונה לו האיש: "תודה לך על הדברים האלה! אילו היא היתה אתי בזכות המראה הנאה שלי הייתי נעלב, כי קיבלתי את מראי בזכות הוריי ולא עשיתי דבר עבור זה. אבל את כספי עשיתי גם עשיתי, במו ידיי!".
למה אני מספרת זאת? כי הסיפור לוקח מעשה שיש בו בושה לכאורה ומבצע שינוי תפיסתי ההופך אותו למקור גאווה. בתוך עמי אני יושבת ויודעת שמשפחות רבות חושבות שייעוץ לעסק המשפחתי הוא הכרזה ש"משהו לא בסדר" אצלם. לכן הם משאירים הכל בתוך המשפחה, לא מסדירים את העתיד ומגיעים לסכסוכים שנופלים בסוף על שולחנם של עורכי הדין.
בשנות עבודתי הרבות עם משפחות בעלות עסקים ונכסים התרגלתי כבר לכך שמשפחות מתביישות להגיע אליי, עדי שהתחלתי כמעט להאמין שאני מציעה שרות ש"יש בו בושה". ויתרתי על דף "רשימת לקוחותינו" באתר החברה והתגאיתי בכך שהמשרדים שלנו נמצאים במקום מוצנע שאיש אינו רואה את הנכנסים והיוצאים בו. הסכמתי עם לקוחותיי שאכן יש כאן בושה ונערכתי בהתאם, בלי שידעתי להגדיר זאת במילים.
עד שהגיעה אליי אירית קאופמן, מומחית לשיווק המגדירה עצמה כ"ממתגת אישית". סיפרתי לה על "דורות" ועל העשייה שלי ופתאום היא אמרה, "את מציעה מוצר שיש בו בושה. בגלל זה ישנה רתיעה מלהשתמש בשירות הנחוץ לרבים כל כך". תודה לך אירית על ההארה.
אז מאין נובעת הבושה? ייתכן שראשי משפחות חושבים שהנורמה בעולם היא שיחסי משפחה הם מושלמים. כלומר, נעדרי תחרות, קנאה, העדפות וקונפליקטים. כולנו באנו ממשפחה ו/או מגדלים אחת ויודעים שזו פנטזיה.
אפשרות אחרת היא שהם מניחים שמכיוון שהצטיינו בבניית העסק, הם צריכים להצטיין גם בניהול יחסי המשפחה, ומכאן שכל סיוע חיצוני כמוהו כתעודת כשלון. ויש כאלה שקיבלו את העסק מידי הוריהם שלא התייעצו עם אף אחד, ולכן הם מאמינים שהעולם מצפה מהם להיות מסוגלים לעשות מה שעשו הוריהם ולפתור את דילמות העתיד בעצמם.
חבל שהם לא לוקחים בחשבון שהאתגר של הוריהם היה הרבה יותר פשוט מזה שלהם. הוא היה הירארכי, ובמשפחות רבות הוא אף היה מונארכי. יראת ההורה, ובעיקר ההורה בעל המאה, היתה חזקה, והצייתנות היתה שם המשחק. המונארכים האלה עשו גם הרבה דברים בהסתר: הבטחות שניתנו לאחד בלי ידיעת האחרים, כספים שחולקו באופן לא שיוויוני בלי שניתן על כך דין וחשבון, וילדים שנולדו במקומות שונים וצצו על פני השטח רק אחרי 120. האם המונארכים של העבר עשו גם שגיאות? ללא ספק! את מחיר השגיאות שלהם שילמו בני משפחותיהם בשקט לאורך כל חייהם, בלי שההיסטוריה הכירה בכך:
העולם העסקי והחברתי, ובעקבותיו גם העולם המשפחתי של היום הוא דמוקרטי, שטוח ושקוף. כמעט הכל נמצא באור הזרקורים. רבים היום מאמינים שלכל אחד ואחת מגיע למצוא עשייה משמעותית, מקום וקול. הסמכות ההורית נמצאת במתקפה מכל הכיוונים, צעירים כבר אינם דורשים מילדיהם ציות עיוור ואינם מוכנים לתת אותו להוריהם, וההזדמנויות להגשמה עצמית מחוץ לעסק גלויות וזמינות. נעלם עידן התמימות ואיתו גם עידן הסודות. הכל שקוף, גם אם זה לא נראה כך במבט ראשון.
הדמוקרטיה השקופה הזו מורכבת מאד, ואי אפשר להנהיג אותה לבד. לשום אדם יחיד אין מספיק עיניים, מספיק אוזניים ומחשב-על בראשו, על מנת לקחת בחשבון את כל הרצונות והאפשרויות. יכולת הקשב מוגבלת, ועל כן כל החברות המצליחות נעזרות ביועצים: אסטרטגיים, פיננסים, ארגוניים, משפטיים ואפילו רוחניים. ורק ראשי המשפחות הגדולות ובעלות הנכסים מרגישים עדיין שאת המורכבות של שילוב משפחה, בעלות וניהול בעידן דמוקרטי ושקוף הם אמורים לסדר לבד.
אז איך משנים תפיסה? בעזרת אלו שכבר התנסו.
רעיה שטראוס עשתה זאת בגלוי כדי לבצע את המעבר הבין-דורי בניהול ובבעלות. כשאחרים נעזרו ביועצים בסודי סודות והרגישו שצריך להצניע את התהליך מחמת הבושה, באה מנהיגת משפחת שטראוס והצהירה מעל כל במה: "אנחנו השקענו זמן, תשומת לב, והרבה כסף בתהליך המעבר הבין-דורי, כי אנחנו משקיעים בשלום!". בין השורות אפשר היה להבין את דבריה כך: אנחנו נעזרים באנשי מקצוע כדי להסדיר את הדברים מראש, ובאופן מעמיק. כך אנחנו מקדמים את השלום, וזה מקור הגאווה שלנו.
אני מאמינה שיום אחד אוכל להוסיף לאתר שלי דף של "לקוחות מספרים" של מי שגאים לספר שעשו בדק בית, שמכריזים שהם חזקים יותר בגלל ההשקעה שעשו עבור העתיד. משפחות שיגידו שכמו בתמ"א 38 , הן נערכו לרעידת אדמה ועל הדרך גם הוסיפו קומה לבניין. משפחות אלה יספרו בראש חוצות שתהליך הבנייה עשה אמנם הרבה רעש ואבק, אבל תוצאתו השתלמה לשנים רבות.
בהצלחה ולהתראות בפוסט הבא. עד אז, אשמח להמשיך ולקבל פניות ל- tamar@dorot.biz. קיץ טוב לכולכם.
הפוסט פורסם בבלוג "עסק משפחתי" הנמצא ב-Cafe The Marker http://cafe.themarker.com/blog/472089/.