הדרת נשים. לא מה שחשבת
אפתח באזהרה: העמדות שאביע בפוסט הזה, בנושא הלוהט של הדרת נשים, עלולות לקומם חלק מקוראיי. הדברים לא נכתבים מעמדה שמבינה או מקבלת את התופעה, בהחלט לא, אלא מתוך קביעה כי לכולנו יש אחריות למצב בלתי נסבל זה – דתיים כחילוניים, נשים כגברים.
גדלתי וחונכתי בקיבוץ דתי, בת יחידה לרב נאור וציוני מאמין. בחיים היהודיים שאני הכרתי נשים ישבו בעזרת נשים בבית הכנסת, כי זו היתה המסורת, והן לא היו חייבות במצוות שהזמן גרמן כי זו היתה ההלכה. בכל שאר תחומי החיים הן לקחו חלק פעיל לצד הגברים: בתפקידים בכירים, בעבודה בחקלאות, בחינוך, בעשייה אמנותית ומוזיקלית ובהצבעות באסיפת החברים. כילדיהם, רקדנו ריקודים מעורבים, למדנו גמרא יחד עם הבנים ולבשנו, רחמנא ליצלן, מכנסיים קצרים. גם התגייסנו לצבא, כמובן, וידענו שכל זה הינו חלק ממימוש של חיים יהודיים וציונים ברוח תורה ועבודה.
מתוך נוף ילדות שכזה אני מתבוננת בתמיהה בהקצנה הגוברת, ועוד יותר מכך, בניסיון להציג את ההקצנה הזו כביטוי הלגיטימי היחיד לחיים יהודיים. מתוך אותו מקום אני שמחה שהנושא עלה לשיח הציבורי, כי טוב שקולות מגוונים יותר של חיים יהודיים מתחילים להישמע ולהכריז על הלגיטימיות שלהם.
בו בזמן אני שואלת את עצמי למה הציבור הלא חרדי כועס כל כך דווקא על הדרת הנשים. לכאורה, אפשר להתלהט גם מהסירוב לצאת ממעגל העוני או מההקפדה היתרה על מצוות שבין אדם למקום, תוך זלזול ואף התעלמות מנושאים שבין אדם לחברו. אז למה רבים כל כך מבינינו נהנים לכעוס ואולי אף לשנוא את המדירים למיניהם? "הפוסל, במומו פוסל", אומרת הגמרא (דברי רב שמואל, קידושין ע א). האם זה המקרה? האם ייתכן שאנחנו מתרגזים כל כך על הדרת נשים, מפני שזוהי נקודה רגישה שבה חוטאים גם המבקרים והמתרגזים?
כשהיינו בתחילת דרכנו בע.מ.י. הוזמנו ע"י המייסד של עסק משפחתי לפגישת היכרות עם כל המשפחה, לקראת עבודה איתם. כבר בשיחת הטלפון אמר לנו האב: "אני רוצה שתפגשו את שלושת הבנים שלי. גם אשתי תהיה שם, אבל איתה אין צורך שתיפגשו. היא לא מעורבת בעסק בכלל". הפגישה התקיימה בביתם והתפתחה לשיחה ערה בינינו לבין האב והבנים. לאחר מספר ימים קיבלנו טלפון מפתיע מאשתו של המייסד: "האם חשבתן שתוכלו לקבל את הפרוייקט בלי להתייחס אליי?"
את הפרוייקט לא קיבלנו, אולי באמת בגלל חוסר ההתייחסות לאותה אשה, אבל העשרנו את הלכסיקון הפנימי שלנו במונח "היזם ואשתו הבלתי רלבנטית". מאז למדנו להקשיב באזניים מחודדות לנשות בעלי העסקים: לאחת שלקחה את העסק וניהלה אותו ללא הכשרה מוקדמת כשבעלה נאלץ לפרוש, לשנייה שהתפטרה מעבודתה כדי שכספי הפיצויים שלה ישמשו הון עצמי ראשוני להקמת העסק, לשלישית שאירחה בביתה את הספקים מחו"ל ויצרה עבורם תחושת בית שסייעה להתגבר על רגעי משבר עסקיים, ולרביעית שפשוט גידלה את הילדים לתפארת כשבן הזוג היה ממוקד כולו בבניית העסק.
המשותף לכולן היה שהן עמדו בקשיים יוצאי דופן ולרוב בבדידות אינסופית, ולכולן לא היה שום תפקיד מוגדר. קולן לא נשמע סביב שולחן מקבלי ההחלטות, בכתבות בעיתונים הן לא הוזכרו כשותפות להצלחה, וברוב המקרים בני הזוג שלהן חשבו שהן אמהות טובות אבל לא קשורות לעסק.
זה לא מנע מהן לעבוד ללא לאות במה שאחד מלקוחותינו הצעירים הגדיר "הסעת הרכבות הרגשיות של המשפחה". קשובות לרצונות של בן זוגן, ילדיהן, החתנים והכלות, ערות לתחרות הסמויה והגלויה בין הילדים ומשפיעות בדרכים הפתלתלות שלהן על ההחלטות האסטרטגיות החשובות, ועם כל זאת הן היו ונשארו "לא רלבנטיות".
עד כדי כך לא רלבנטיות שמספר משמעותי מנשותיהן של היזמים הגדולים והמפורסמים ביותר בארץ בשנות ה-50 וה-60, מתו בגיל צעיר יחסית. סרטן, התקף לב, דיכאון או סיבות אחרות, כך או כך רבות מהן נפטרו לפני בעליהן, בניגוד לסטטיסטיקה של תוחלת החיים אצל נשים וגברים. כמי שמאמינה בחיבור בין גוף ונפש ובחשיבות של עשייה משמעותית והכרה, אינני יכולה שלא להעלות סברה שנשים אלו נעלמו מפני שקולן נאלם, מפני שהיו מוכשרות, אינטליגנטיות וחזקות, אך לא מצאו את מקומן ולא יכלו לזכות להכרה והוקרה.
דברים השתנו ב-30 השנים האחרונות. בקנדה פגשנו לפני עשור את משפחת דה-בובייאן. מדובר במשפחה קנדית ממוצא צרפתי, בעלת קונגלומרט עסקי שבו האב שימש כיו"ר הקבוצה והאם מונתה לראש מועצת המשפחה. שני בני הזוג קיבלו משכורת שווה, והאב הסביר שאשתו עובדת יותר קשה ממנו כי העבודה שלה נמשכת שבעה ימים בשבוע, כמעט 24 שעות ביממה. עליה להכיל את כל הרגשות והכאבים המשפחתיים ועל כך מגיעה משכורת שווה לזו של מנהל העסקים.
בארץ יש לנו כבר עפרה שטראוס, ליאורה עפר, דנה עזריאלי, עפרה לוין, אורית לוריא, מורן שוסטר, ליטל גינדי, מירית כהן ועוד רבות וטובות. דור צעיר של נשים מוכשרות, המובילות כבר עכשיו או מכשירות את עצמן להובלת עסקי המשפחה. מחקר שהתפרסם לפני כשנה בארה"ב הראה שבנות הנבחרות להמשיך את עסקי המשפחה מצליחות בכך יותר מבנים, משום שהן מיטיבות לנהל את היחסים המורכבים בין בני המשפחה ולהתמודד עם הממשק של משפחה ובעלות.
לרוב הן קרובות לאב, משיגות את הקשב שלו במקום שרבים אחרים נכשלים ומצליחות להוות חוליה מקשרת בינו לבין דור ההמשך וההנהלה. רבות מהן גם מיטיבות לעמוד מול כאב האחים שלא נבחרו להיות המובילים, לגייס אותם אליהן ולשמור על אחדות המשפחה.
אז מה בעניין ההדרה? האם היא קיימת? כן, בוודאי. היא קורית במשפחות ובעסקים בכל הגדלים, מכל התפוצות ובכל הסקטורים, בקרב החרדים והדתיים ואלה שאינם כאלה. יתרה מכך, אני רוצה להעז ולומר שכולם שותפים לה – הן הגברים והן הנשים. לא רק מפני שזוהי מסורת תרבותית רבת דורות, ולא רק מפני שכך חונכנו ואנחנו משחזרים את הדפוסים המשפחתיים כברירת מחדל.
נשים מוותרות לעיתים קרובות ללא מאבק, פשוט מפני שיש להן אפשרות לעשות זאת, יש להן את הלוקסוס לברוח מאחריות ולבחור בעמדת הקרבן. אני ערה לכך שאני עלולה להרגיז כמה קוראים או קוראות בדבריי אלו, אבל משיחות רבות וארוכות עם נשים בעסקים משפחתיים אני יכולה לומר שנקיטת גישה של "לקחו לי, לא איפשרו לי" היא דרך אלגנטית, אולי אלגנטית מדי, לא להסכים עם ההדרה, תוך הימנעות מירידה למגרש העסקי ולקיחת אחריות על ביצועים, הצלחות וגם על כישלונות. את זה משאירים לגברים, הרי הם ממילא יודעים מיום היוולדם שזהו תפקידם ושאין להם רשות לברוח.
המאבק בהדרת הנשים הוא חשוב ונחוץ. הפן שלו שתופס כותרות לאחרונה הוא זה שאליו קל לנו להתייחס, כי הוא לא ממש שלנו. אנחנו רק "קרבנות" שלו. אבל אם הדיון הנוכחי יזכיר לנו לקחת אחריות גם על שינוי תפיסתי עמוק יותר ועל מתן תנאים לשילוב אמיתי של נשים במרחב ששייך לנו, נצא ממנו כולנו מורווחים.
אם יש לכם הצעות איך לעשות זאת, רוצים להביע עמדה שונה או להעלות נושא אחר לדיון, אתם מוזמנים לכתוב אליי: tamar@ami-fb.com. להתראות.
הפוסט פורסם בבלוג "עסק משפחתי" הנמצא ב-Cafe The Marker http://cafe.themarker.com/blog/472089/.