בלוג

האתונות של אמירה

שאול חיפש אתונות ומצא מלוכה. אמירה ביקשה לחסל את העסק המשפחתי ובמקום זאת שמחה על התחדשותו והתחזקותו, באופן שילווה את המשפחה למשך שנים רבות. אחד הדברים היפים במסעות שלנו עם המשפחות השונות זו העובדה שבכל פעם אנחנו מגיעים איתם ליעד לא צפוי אחר, והנה זה קרה שוב.

לפני כשנה הגיעה למשרדי אשה בתחילת שנות השישים לחייה והציגה עצמה בשם אמירה.  נעימה, חמה, מתנהלת באיטיות ואימהית, היו ההתרשמויות הראשונות שלי ממנה. היא סיפרה לי שהיא הצעירה מבין ארבעה אחים, שהיו שותפים עסקיים שנים רבות. שלושת אחיה הגדולים חיים בשכנות זה לזה ורק היא התרחקה ועברה לאזור אחר בארץ. כיום, יש לאחים נכסי נדל"ן מניבים. כל האחים עוסקים בכך, אם כי מפאת גילם, מעורבותם הולכת ויורדת. היא המובילה העסקית ומנהיגת המשפחה.
אמירה ביקשה את עזרתנו בהובלת מהלך שייצור הסכמה בין ארבעת האחים למכור את נכסי הנדל"ן שלהם ולחלק את הכסף בין ארבע המשפחות. לדבריה, היא עצמה לא תוכל להמשיך לנהל אותם לאורך זמן, וללא ההובלה שלה הנכסים עלולים לרדת בערכם. הסכמנו לקיים פגישה ראשונה עם כל האחים כדי לקבל את הסכמתם, ולאחר מכן להיפגש בנפרד עם כל אחד מהם ועם בני/בנות הזוג שלהם.

כשהרכבתי את תמונת הפאזל מתוך החלקים שליקטתי בפגישות האישיות, הצטיירו יחסי אחים מיוחדים במינם. הוריהם היו סוחרים אמידים בחו"ל שעלו ארצה ללא כל, והתקשו להשתלב בחיי החלוצים של שנות ה- 40 המוקדמות. אמירה היתה הבת הנבחרת, ואמה אמרה ש"היא תהיה מיניסטרית". תפקידה כשומרת על אחיה ומובילה אותם נתפר לה בגיל צעיר מאוד.

האחים היו מסורים זה לזה באופן אבסולוטי: כמה פעמים בשנה נפגשו כל המשפחות לחגוג יחד את החגים, האחים נפגשו לפחות אחת לשבוע, ושלושת האחים קיבלו את המנהיגות של אמירה, חיכו ליוזמות שלה, וקיבלו את פסיקתה כמעט בכל עניין.
אבל בנוגע לעתיד הנכסים המשותפים, היו לאחים אינטרסים שונים. עבור האח המבוגר ביותר זה היה מקום העבודה, המשרד, מקור התעסוקה והמפגש החברתי שלו. הוא לא רצה להיפרד מהם דווקא בשלב הזה של חייו, שבו הלכו והצטמצמו יכולת התנועה והמפגש החברתי שלו. אח אחר ראה בנכסים מקום עבודה עתידי למי מילדיו, והשלישי התנדנד בין הסכמה עם אמירה לבין רצון להמתין לתקופות טובות יותר בשוק. למרות האווירה הטובה והאמון, הפגישות שקיימנו לא קידמו את האחים להסכמה, ואמירה הייתה מודאגת. שתינו ידענו שהיא לא תעשה מהלך כלשהו ללא הסכמת אחיה ויחד עם זאת חשתי את אכזבתה מכך שאחיה אינם מתחשבים בעייפות שלה, ואינם מכירים בכך שללא ניהולה הפעיל הנכסים יאבדו מערכם. היינו תקועים!
בינתיים, חלה ואושפז אחד האחים. מחלתו התארכה והפגישות המתוכננות בוטלו בכל פעם.  אמירה ואני ידענו היטב שאם חס וחלילה יקרה משהו לאח החולה, המשפחה תמצא את עצמה מול בני משפחתו שאינם מכירים כלל את העסק, וקבלת החלטות במצב כזה תהיה קשה עד בלתי אפשרית. עוד ידענו שמצב כזה עלול להיות פתח לסכסוך משפחתי. הרגשתי שהופקדה בידינו מורשת משפחתית של אהבה גדולה ומחויבות עמוקה זה לזה. אם לא נצליח להגן על ה- DNA המשפחתי הזה, ניכשל בתפקידנו.
לאחר התייעצות פנימית בצוות של ע.מ.י. וחוות דעת של עורך הדין שאיתו אנחנו מרבים לעבוד בשיתוף פעולה, זימנתי אליי את אמירה והצעתי לה מהלך שבו כל אחד מארבעת ענפי המשפחה יבחר נציג אחד מדור ההמשך אשר יוסמך לקבל החלטות בשם כל אחיו, במקרה של נבצרות או מות ההורה. הצעתי שאפגש עם כל קבוצת אחים בנפרד, אסביר להם את המצב ואנחה את תהליך בחירת נציג המשפחה. ידעתי גם מהאחים מיהו הבן או הבת המועדפים עליהם כנציג דור ההמשך, אבל הדגשתי בפניהם את הצורך לאפשר לאחים לבחור בעצמם את נציגם. אמרתי שאין זה דבר קטן להפקיד בידי אחיך או אחותך את ההחלטה לגבי נכס ירושה, ולכן יש לאפשר להם דיון פתוח ומוגן, ובחירה חופשית. סוכם עם עורך הדין שלאחר בחירת הנציגים, הוא יחתים את בני המשפחה על המסמכים הדרושים, כך שסמכותם להחליט בשם אחיהם תהיה חוקית ורשמית.
השבועות הבאים זימנו לי חוויה מיוחדת. קיימתי פגישה אחת עם כל אחת מארבע קבוצות האחים, ולכל פגישה כזו היה אופי שונה: מספר האחים, רמת ההשכלה, הגילאים והמשפחה שבה גדלו יצרו שונות רבה, על אף שכולם הכירו היטב אלו את אלו, וסיפרו באהבה על המפגשים הכלל-משפחתיים שמקיימים אצלם מספר פעמים בשנה.
מה שעבר כחוט השני בארבעת המפגשים הייתה ההכרה שזהו המפגש הראשון שהאחים מקיימים ללא נוכחות ההורים, ועוסק בנושאים מהותיים הקשורים לעתיד המשפחה והנכסים.  "לא פלא", חשבתי לעצמי. "הרי אצל רוב המשפחות הילדים נפגשים לבדם לדיון על נושאים 'חשובים' רק כשאחד ההורים חולה או חס וחלילה נפטר. עכשיו האנשים האלה קיבלו הזדמנות לפתוח שיחה כל כך משמעותית עם הנחייה מקצועית ולא בזמן לחץ. איזו מתנה נהדרת הם קיבלו מהוריהם!"
הפגישות האלה גם הטעינו את מצברי האופטימיות שלי. ראיתי את אלו שרצו לקבל  את התפקיד והצליחו להציג את עמדתם, התרשמתי מהיכולת של האחים להעלות באופן אמיתי את ההסתייגויות שלהם ממתן התפקיד לאח זה או אחר, ועוד יותר מכך, הערכתי את היכולת לוותר על התפקיד לטובת אח או אחות, על מנת להרוויח הסכמה ושלום בית. בשלוש מתוך ארבע המשפחות נבחר הנציג שהיה מועדף על ידי ההורה (ללא ידיעת האחים), כשבמקרה אחד נבחר מישהו אחר. בכל המקרים הבחירה נבעה מהדיון ולא היה צורך בהצבעה. באחת המשפחות נפתחה שיחה גם על התרחקות אחד האחים בשנים האחרונות, הוצעו פתרונות מעשיים ובו במקום החליטו האחים להמשיך להיפגש ביניהם בבית קפה, אחת לחודש.
נפרדתי מהמשפחה לאחר שהושלם החלק המשפטי של המהלך, ולאחר שאמירה כינסה את ארבעת הנציגים ותדרכה אותם. בשיחת הפרידה אמרה לי שהיא שקטה יותר כעת, משום שהיא יודעת שגם אם לא תצליח להוביל את הנכסים למכירה בחייה, נציגי דור ההמשך יוכלו לעשות זאת והנכסים לא יעמדו זנוחים בגלל חילוקים דעות בין יורשים, כפי שקורה לעיתים. עוד אמרה, שילדיה קיבלו מתנה אמיתית, והיא מאמינה שכך גם אצל שאר המשפחות. סיכמנו שנכנסנו לפרוייקט הזה עם מטרה אחת ויצאנו עם תוצאה אחרת: מעודכנת, מתאימה למצב ושומרת על המשפחה לעתיד. אבל את המשפט המשמעותי והמרגש ביותר על התהליך שעברנו ביחד היא אמרה לי רק לפני כשבועיים, כשהתקשרה לעדכן אותי במצב העסק: "הילדים שלי אומרים שאת בנית את יחסי האחים שלהם".
ואני חוזרת ומזכירה לעצמי שכאשר הורים מאפשרים לילדיהם לא לריב, הם יכולים ואף מצליחים להגיע להסכמות ולשמר את המורשת המשפחתית. לצערנו, העיתונים מלאים בריבי ירושה מתוקשרים, מיוחצנים ומכוערים, שאת חלקם אם לא את כולם ניתן היה למנוע, עם ליווי מתאים. על כך אכתוב בהמשך, ואם יש לכם מחשבות או סיפורים הקשורים לכך, אנא כתבו אליי לכתובת tamar@ami-fb.com.

 

הפוסט פורסם בבלוג "עסק משפחתי" הנמצא ב-Cafe The Marker http://cafe.themarker.com/blog/472089/.