בלוג

הילד בן שלושים

אמי נהגה לומר משפט שגרם לי תמיד למבוכה קלה: "פעם, כשיהיה לי כסף, אקנה לי שמלה בשביל תמר". כל מי שמכיר אותי יודע שאין צורך לקנות לי שמלות – יש לי מספיק.  אמי עליה השלום היתה חברת קיבוץ ולא היה לה אף פעם יותר מאשר התקציב האישי של הקיבוץ, כך שהחשש מפני מימוש הפנטזיה המביכה הזו לא היה צריך להדאיג אותי במיוחד.

ובכל זאת, המשפט הזה תמיד צבט אותי באיזשהו מקום עמוק. הוא הרגיש לא נכון, אולי אפילו עקום, למרות שכוונתו הגלויה היתה ביטוי של אהבה לבתה היחידה ורצון עמוק לגרום לי הנאה.

אמי איננה אתנו כבר עשור, אבל האמרה שלה חוזרת אלי בתדירות גדלה והולכת, כשאני נתקלת בהורים שאינם מצליחים להוריד מעליהם את נטל גידול הילדים, גם כשאלו כבר בני 40.

כשביקרתי באוזבקיסטאן לפני שלוש שנים הסבירה לי מדריכת התיירים את חוקי המערכת המשפחתית המסורתית בחברה האוזבקית: "כשהבן הבכור מסיים לימודים ומתחיל לעבוד, הוא לוקח את האחריות לפרנסת הוריו. כשאחיו הצעיר ממנו נכנס למעגל העבודה, הבכור מעביר אליו את נטל פרנסת ההורים, וכך הלאה. הצעיר ביותר נשאר עם האחריות לפרנסת הוריו עד מאה ועשרים". הוגן? מוצדק? שוויוני? אינני יודעת. אבל בהיעדר מדינת רווחה וזכויות פנסיוניות זהו הכלל וככה זה עובד.

בארה"ב שאותה הכרתי כשחייתי בה לפני למעלה משני עשורים, לא ציפו מהילדים לפרנס את הוריהם. לשם כך היה לכל שכיר חסכון פנסיוני, ואפילו המדינה הקפיטאליסטית בעולם הקימה מערכת רווחה מסועפת, לאלו שלא שפר עליהם גורלם. והצעירים? הם ידעו שבגיל 18 הם עוזבים את הבית לקולג', לרוב שלא על מנת לחזור אליו. אם ההורים יוכלו לשלם את שכר הלימוד והמחייה, מה טוב, ואם לא, יהיה על הצעיר לקחת הלוואת סטודנט מהמדינה. כך או אחרת, נטל ההורים אינו רובץ על הצעירים. להיפך: יש להם סיכוי ליהנות מהירושה אחרי 120 של ההורים.

המודל האוזבקי הוא המודל המשפחתי המסורתי, שהיה בוודאי נהוג גם בימי הביניים. אבל גם המודל האמריקאי של לפני שני עשורים כבר פינה את מקומו לקידמה. איך נראית קידמה זו? הנה סיפור מלפני שבוע:

פגשתי אשה כבת 70 שאותה אני מכירה שנים. ביתה נמצא בשכונה מבוססת והיא ובעלה נמנים על מעמד הביניים ה"מסודר". פגשתי אותה ברחוב כשהיא מסיעה עגלת ילד קטן, וחישוב מהיר שרץ בראשי אמר לי שהנכדים שלה כבר עברו את גיל העגלה. כששאלתי אותה מי הילד היא סיפרה שהיא מטפלת בו, מאז חזרה למעגל העבודה לפני כחצי שנה. "הבן שלי רצה לקנות ג'יפ", היא הסבירה. "הוא לחץ עלינו לעזור לו בקנייה, אז בעלי ואני החלטנו שאני אעבוד כדי לממן את ההוצאה הנוספת". רק במאמץ  הצלחתי להלביש על עצמי חיוך של הבנה. לאמיתו של דבר הייתי בשוק. חשבתי לעצמי שהיא עלתה על אמי שהיתה אומרת שאילו היה לה כסף, היתה נותנת אותו לי. נראה לי שלא היה עולה בדעתה לחפש מקור פרנסה נוסף עבורי.

הנה עברנו מקצה אחד של הרצף, שבו ילדים מפרנסים את הוריהם, לקצה השני. עכשיו ההורים ממשיכים לממן את ילדיהם, גם כשאלו כבר בני 40. העיתונות האמריקאית מרבה לכתוב על תופעת ה-Helicopter Parents, המנהלים את חיי ילדיהם, כולל השתתפות בראיונות עבודה, במו"מ על קידום בשכר, ובתלונות לנשיא האוניברסיטה על הרגלי הניקיון של השותפה לחדר במעונות הסטודנטים. אצלנו בארץ אנחנו מכירים "ילדים" שאינם זזים מבית ההורים, "ילדים" שממשיכים להיות נתמכים כלכלית על ידי הוריהם, וגם סבתות שמגיעות לאשפוז בגלל תשישות, אחרי חודשים של ריצה לטיפול בנכדים ברחבי הארץ.

אהוד בנאי כתב על זה את "מהרי נא": "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה. הוא מובטל מעבודה ואהבה. כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע, מה יעשה כשיגמור את הצבא".

הפסיכולוג חיים עומר קורא לתופעה: תסמונת התלות התובענית. (www.tlut.co.il). עומר הקים מרכז המתמחה בהעצמה הורית ובסיוע להורים לנתק בהדרגה את ילדיהם הבוגרים מהתלות הלא־בריאה ולכוון אותם לדרך עצמאית.

בעסקים משפחתיים אני פוגשת פן נוסף של אותה תופעה. מייסד עסק קטן המבקש להיוועץ בי לגבי עתיד העסק, מתקרב לגיל 70. בנו עובד אתו בעסק וביחד הם מתאמצים להוציא את פרנסתם ולהחזיק את הראש מעל למים. אני שומעת אותו ומציעה לו לשרטט את כל מניפת התרחישים האפשריים לעשור הבא. להפתעתי, התרחיש היחיד שהוא איננו מעלה הוא מכירת העסק או סגירתו.  כשאני שואלת על כך הוא אומר: "אמנם אני עייף והייתי שמח להוריד מעלי את הנטל, אבל סגירה איננה באה בחשבון. זה מקום העבודה של הבן שלי, ועליי להבטיח לו פרנסה".

במשפחה אחרת פנה אלינו האב המייסד במטרה שנגבש אתו, אשתו וילדיו, אמנה משפחתית, במטרה להסדיר את חלוקת הנכסים העתידית לילדים, בלי לפגוע ביחסים המשפחתיים החמים וההדוקים שאיפיינו אותם. התהליך העלה באופן טבעי את שאלת עתיד העסק המשפחתי, שהיה הנכס העיקרי לחלוקה. הסתבר לנו שהעסק מפרנס את ההורים ואת הבן הממשיך שעובד בו, אך מצבו הכלכלי אינו יציב, והחזקתו דורשת מאמצים אדירים מהמייסדים, הממשיכים להיות פעילים בו בעל כורחם.

העזתי לשאול מדוע לא ימכרו את העסק ויבטיחו את זקנתם? הבטחתי להם שמהיכרותי עם הילדים, כל אחד מהם יוכל למצוא עבודה ולפרנס את עצמו ומשפחתו. ולמרות זאת, האב העייף והסחוט לא היה מוכן לשקול אפשרות לממש את ההשקעה כדי להבטיח את זקנתו, ולתת לילדים ללכת לדרכם.  בשום אופן!

אז אולי אי אפשר לקרוא לתופעה הזו "תסמונת התלות התובענית", שכן הצעירים לא הציגו כל דרישה או תביעה להמשך העסק. לא, לא הייתי שולחת את ההורים האלה לטיפול בהעצמה הורית אצל חיים עומר. אבל בתנועת המטוטלת על הרצף בין ילדים מפרנסים הורים לבין הקצה השני של הורים מפרנסים ילדים, נעצרה המטוטלת בקצה הרחוק של "הורים מפרנסים ילדים".

האם יש פתרון?  עמית למקצוע שלי מאנגליה, פיטר ליץ', מוכר במדינות רבות כמי שדוגל במודל לפיו דור ההמשך קונה מההורים את העסק המשפחתי. הרכישה נעשית בתנאים נוחים ונפרשת על פני שנים, אבל העיקרון לפיו העסק אינו מועבר במתנה נשמר בקפדנות.

האם ניתן לייבא את המודל הזה אלנו? על פניו נראה לי שהדבר זר לתרבות היהודית של העברה מאב לבן, ולכן לא ישים במחוזותינו. אבל התופעות שתיארתי כאן בהחלט מביאות אותי לחשיבה מחודשת. במודל כזה האבות בסיפורים שלי היו יכולים להבטיח את זקנתם בלי לחשוש לפרנסת הבנים, כשבניהם מצידם היו שוקלים היטב האם רכישת העסק היא כדאית עבורם, מול חלופות פרנסה אחרות.

נראה לי שמודל כזה היה מסייע להגיע להחלטות רציונאליות וישימות יותר. מה אתם אומרים?

*  *  *

כרגיל, התמונה המצורפת היא של הצלם יובל דביר, וניתן לראות עבודות נוספות שלו באתר www.yuvaldvir.com.

רוצים ליצור קשר, להעיר או להעלות שאלה לדיון? כמו תמיד, אשמח לקבל פניות לכתובת האימייל tamar@dorot.biz.

שלכם, תמר